פסק-דין בתיק ע"א 5090/08

השופט א' רובינשטיין:

א.       ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גינת) מיום 13.4.08 בתיק פש"ר 274/06 (בש"א 17267/07). עניינו של התיק, סמכויות נאמן במסגרת צו הקפאת הליכים.

רקע

ב.       המערערים (ובנפרד המערער והמערערת) היו עובדי המשיב 2 (להלן התיאטרון) עד לשנת 2001, שאז נחתמו עם כל אחד מהם שני הסכמי פרישה: (1) "הסכם אישי", אשר במסגרתו שולמו, בין היתר, כספים בגין "פדיון ימי מחלה"; (2) "הסכם שירות", בו התחייב התיאטרון להמשיך להזמין מהם עבודות. למעשה אין חולק, כי התיאטרון הפר את התחייבויותיו לפי "הסכם השירות", ותביעה שהגיש המערער בעניין לבית משפט השלום בחיפה (ת"א 3743/05) התקבלה (ביום 25.1.06). ביום 20.2.06 הורה הממונה על השכר במשרד האוצר לתיאטרון (מתוקף הסמכות שהוקנתה לשר האוצר בסעיף 29ב לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה - 1985) לתבוע מהמערערים את השבת הסכומים ששולמו כפדיון ימי מחלה (86,430 ש"ח למערער; 77,182 ש"ח למערערת), בטענה ששולמו שלא כדין. ביום 8.3.06 ניתן צו הקפאת הליכים נגד התיאטרון לפי בקשתו, והמשיב 2 (להלן הנאמן) מונה "להיות נאמן במסגרת תקופת הקפאת ההליכים".

ג.       לאחר בירור שערך הנאמן אושרו (ביום 3.8.06) תביעות החוב שהגישו המערערים בגין הפרת הסכם השירות (66,843 ש"ח למערער; 63,333 ש"ח למערערת). ביום 1.7.07 פנה בא כוח המערער לנאמן, וביקש את העברת הכספים. ביום 8.7.07 הודיע הנאמן, כי קיזז את חובות המערערים בגין הסכומים ששולמו שלא כדין לפי ההסכם האישי, מחובו של התיאטרון בגין הפרת הסכם השירות - ונמצא כי נתהפכה הקערה, והמערערים הם החייבים כספים לתיאטרון (המערער נדרש להשיב 19,587 ש"ח; המערערת נדרשה להשיב 4,418 ש"ח).

ד.       ביום 14.11.07 הגישו המערערים לבית המשפט שלפירוק "בקשה דחופה להורות למשיב על תשלום הכספים המגיעים למבקשים" (בש"א 17267/07). בעיקר נטען, כי התשלומים לפי ההסכם האישי היו כדין ובהתאם להסכמי השכר והנוהג המקובל. בין היתר נטען, כי מבין העובדים שפרשו יחד עם המערערים, נתבעו להשיב כספים רק אלה שהגישו תביעות נגד התיאטרון - ונטען לחוסר תום לב. נאמר, כי המערערים הסתמכו על הכספים שהועברו לידיהם בפועל שנים רבות בטרם התערבות הממונה על השכר במשרד האוצר (להלן הממונה על השכר), כי חלוקת מענקי הפרישה לראשי "פיצוי" שונים היתה שרירותית, וכי ההסכם אושר במסגרת התביעה שהגיש המערער נגד התיאטרון בשנת 2005. נטען, כי לפי החלטת הממונה על השכר צריך היה התיאטרון להגיש תביעה נגד המערערים, במסגרתה היו יכולים להעלות את טענותיהם - ותחת זאת ביצע הנאמן "עיקול עצמי" בהליך שאינו מאפשר למערערים להעלות טענות הגנה טובות השמורות עמם.

פסק הדין קמא

ה.       ביום 13.4.08 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, ולמעשה אישר את הקיזוז. בית המשפט נדרש לפרשנותו וליישומו של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל (אשר לשיטתו חל בענייננו מכוח סעיף 353 לפקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג - 1983):

"74. אשראי הדדי וקיזוז

(א)     היו אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדיים אחרים תלויים בין חייב שניתן עליו צו כינוס ובין הבא לתבוע חוב מכוח הצו, ייערך לפיהם חשבון על המגיע מכל צד למשנהו, הסכום המגיע מצד אחד יקוזז כנגד המגיע מהצד האחר ויתרת החשבון, ולא יותר, ייתבע או ישולם, לפי הענין...

(ב)      הקביעה מה הם העסקים הניתנים לקיזוז לפי סעיף זה תיעשה לפי מצבם ביום שבו ניתן צו הכינוס".

נקבע, כי אף שככלל נועד סעיף זה לאפשר לנושה של חברה חדלת פירעון לקזז את חובה של החברה כלפיו מהסכום שהוא צריך לשלם לה (ע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית נ' אגרא - אבן יהודה, פ"ד מט(2) 133; ע"א 41/68 קופלמן נ' הנאמן בפשיטת רגל של מאיר גרבר, פ"ד כב(2) 19), אין סיבה שהנאמן לא יעשה בו שימוש במקרים בהם "חובותיו של הנושה גדולים יותר מחובות החברה כלפיו" - ולתבוע מהנושה רק את יתרת החוב. עוד נקבע, כי אף שהסעיף מתייחס למקרים בהם ניתן צו כינוס (ובמקרה של פירוק, צו פירוק) יש להחילו גם במקרים בהם ניתן צו הקפאת הליכים (פש"ר (מחוזי תל אביב) 2118/02 רו"ח חיים קמיל נ' 33 רוכשי דירות (לא פורסם)).

ו.       אשר לטענה העיקרית של המערערים, כי אין עילה לחייבם בהשבת הכספים ששולמו לפי ההסכם האישי ולא היה מקום לקיזוז, קבע בית המשפט:

"כל מחלוקת בדבר חובם של המבקשים כלפי התיאטרון הייתה צריכה להיטען בפניי הממונה על השכר והסכמי העבודה של משרד האוצר, וכך אכן נעשה (ראו נספח ו' לבקשה, מיום: 14.11.2007). אני סבור, כי די בכך שהחלטת הממונה על השכר נעשתה לאחר ששקל את עמדתם של המבקשים, כדי להביא לדחיית בקשה זו. זאת ועוד: בהשתהות של כשנה בהצגת הדרישה לנאמן לתשלום הכספים (01.07.2007) ושל כארבעה חודשים בהגשת בקשה זו (14.11.2007) יש כדי לסתום את הגולל על טענה מעין זו".

למעשה, חרף השאלות המשפטיות הכלליות להן נדרש בית המשפט קמא בעניין סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, טענות המערערים מכוונות כלפי פיסקה זו בלבד.

טענות המערערים

ז.       טענתם העיקרית של המערערים היא, שבית המשפט המחוזי לא דן בטענותיהם כלפי עצם קיומו של חוב לתיאטרון - וכי שגה בקבעו, כי די בהחלטת הממונה על השכר, שניתנה מבלי שהתאפשר להם לשיטתם להציג את עמדתם, כדי לבסס את קיומו של חוב כאמור. הודגש, כי לא הממונה על השכר באוצר, לא הנאמן ולא בית המשפט המחוזי התייחסו לטענות המערערים לגבי עצם קיומו של חוב, ובשום שלב (אף שביקשו לטעון בפני הממונה על השכר), לא התאפשר להם להציג את ראיותיהם לגבי תקפות ההסכם האישי. הוזכר, כי הממונה על השכר הורה לתיאטרון לתבוע את המערערים, והם מסרו לו בתגובה שבכוונתם להעלות את טענותיהם בבית המשפט - אלא שנוכח ההחלטה בדבר הקיזוז לא נוהל נגדם כל הליך.

ח.      לשיטת המערערים, אין הם חייבים להשיב את הכספים שקיבלו במסגרת ההסכם האישי, וממילא לא היה מקום לקיזוז. בין היתר נטען, כי במסגרת התביעה שהגיש המערער בשנת 2005 טען התיאטרון שההסכם נוגד את סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, אך טענות אלה נדחו לגופן בפסק הדין - ולפיכך קיים מעשה בית דין המונע מהמשיבים להסתמך על טענה זו. נטען, כי עובדי התיאטרון אינם כפופים לתקשי"ר, כי הזכות לפדיון ימי מחלה הוכרה בשורה של הסכמים קיבוציים החל משנות השבעים (וחזרה ואושרה בשנת 2000), כי כך נהג התיאטרון עם עובדיו משך שנים רבות, ולבסוף, כי כך נהג גם עם עובדים נוספים שפרשו יחד עם המערערים. נאמר, כי ההפליה בין המערערים ליתר העובדים מקורה בכך, שהמערערים תבעו את התיאטרון בגין הפרת הסכם השירות - תביעה בעקבותיה פנה התיאטרון מיוזמתו לממונה על השכר כדי להתנער מחיוביו לפי ההסכם האישי. ומכאן, כי מדובר בהתנהלות פסולה הנגועה בחוסר תום לב. הוזכר עוד, כי סעיפים 36-35 לחוק יסודות התקציב קובעים עבירות משמעת בגין חתימת הסכמי פרישה שלא כדין - אך לא ננקטו צעדים כלפי מי מגורמי התיאטרון. 

ט.      עוד נטען, כי המערערים הסכימו לפרוש מרצון כיון שהובטחו להם - לאחר משא ומתן בליווי ההסתדרות ועיריית חיפה - תנאים מסוימים, ואין התיאטרון יכול להתנער מאלה לאחר שהעובדים קיימו את חלקם ופרשו. הוזכר, כי העובדים הפורשים קיבלו את הכספים המגיעים להם לפי ההסכם האישי כבר בשנת 2000, שילמו עליהם מסים והסתמכו עליהם - ואין זה סביר לאפשר את תביעת השבתם בשלב זה. עוד נטען, כי במסגרת המשא והמתן סוכם על סכום פיצוי כולל, ואין זה מעניינם של העובדים כיצד חולק לרכיבים שונים - שכעת נטען שאחד מהם אינו חוקי. כן נטען, כי תביעת השבה של סכומים ששולמו בשנת 2000 כבר התיישנה.